שיטות טיפול מפוקפקות, טיוח, האשמה בוטה של הקורבנות ומניפולציות כדי למנוע תלונות במשטרה. זה מה שקרה כששלחנו נערה חרדית שעברה אונס או אם שילדיה הותקפו על ידי פדופיל לספר על כך לרבני ערים, שכונות וקהילות ולשאול בעצתם. התגובות, ברובן, היו מזעזעות. הן מעידות כי אין לדעת כמה עברייני מין מסתובבים באופן חופשי ברחובות הערים החרדיות בגלל טיפול גרוע, פוגעים בעוד נשים, ילדים וילדות.
שבוע לאחר שבנה הותקף מינית על ידי אחד השכנים, פנתה חנה (שם בדוי) לרב הקהילה כדי להתייעץ איתו כיצד לנהוג. למרות שכבר שמע בעבר את שם התוקף, ביקש ממנה הרב לשתוק ולתת לו לטפל בבעיה. כמעט שלוש שנים אחרי, הפדופיל עדיין מסתובב חופשי. לא מן הנמנע שפגע בילדים נוספים.
הרבנים בקהילות החרדיות, וגם בחלק מהציבור החרדי לאומי, הם אלה שמתווים את הדרך ומייעצים לצאן מרעיתם כמעט בכל תחומי החיים. כשהם מבקשים לטייח, אין כמעט מי שיפעל באופן עצמי. בחודשים האחרונים, בעקבות יותר מדי סיפורים קשים, ביקשנו לבדוק ישירות מול הרבנים, חלקם רבני ערים שמתפרנסים מהמדינה, כיצד הם מטפלים בתלונות על עבריינות מין. כל אחד מהם קיבל פנייה מנערה שסיפרה על אונס או מעשים מגונים שבוצעו בה על ידי רב, מורה או אבא של חברה טובה. במקרה אחר, נשלחה “אימא”. שביקשה להתייעץ לאחר שבנה או בתה הותקפו בידי פדופיל.
התגובות המזעזעות לימדו על בורות, אבל גם על גישה מגוננת כלפי העבריינים ואדישה במקרים רבים מדי כלפי הקורבנות. ההשתקה השיטתית והטיוח הם תוצאה של היעדר הכשרה מתאימה לרבנים, ובמקרים רבים גם של שוביניזם מובנה בחברה וברבניה. אף על פי שבשנים האחרונות חל שיפור מסוים במודעות של הרבנים לבעיה, מתוך 27 שאליהם פנינו, רק מעטים המליצו להגיש תלונה במשטרה והמיעוט שבמיעוט באמת דאג למתלוננת או לילדים שנפגעו.
יצוין שגם במרכזי הסיוע לנפגעות תקיפה מינית לא ממליצים מיד על תלונה במשטרה. מדובר בהתמודדות קשה וכואבת, שמחזירה את המתלוננות אל הטראומה. אך במקרים של פדופיליה לא אמורה להיות בכלל שאלה לגבי התלונה, וגם במקרים של אונס ותקיפה מינית יש צורך לטפל. חלקם הגדול של הרבנים לא ראו זאת כך. “יש לו אישה וילדים, למה שיסבלו?” אמרו. “זו נפילה חד-פעמית”, הוסיפו רובם. “זה יפגע לך בשידוכים”, איימו במרומז. תירוצים כאלה ניתנים כמעט מדי יום לעשרות נפגעות תקיפה מינית בחברה החרדית.
הרב ערוסי המליץ: “תתחזקי מבחינה רוחנית”
רצון ערוסי הוא הרב הראשי של קריית אונו, אב בית דין לדיני ממונות וחבר מועצת הרבנות הראשית, דוקטור למשפטים מאוניברסיטת תל־אביב ומרצה למשפט עברי בבר אילן. הרב ערוסי גם ייסד את “הליכות עם ישראל”, עמותה שעוסקת בהפצת ערכי היהדות והמשפט העברי וההלכה, והוא אף עומד בראשה. הוא מפעיל רשת של מוסדות תורה וכוללים שבהם לומדים מאות אברכים לקראת בחינות לדיינות. הוא הדוגמה האישית שלהם.
כשלעצמה, העובדה שלא המליץ להעביר את הנושא שהבאנו לפניו לטיפול רשויות החוק אינה מפתיעה. כאג’נדה, מנסה הרב ערוסי לקדם את הטמעת המשפט העברי בישראל, ודחף במשך שנים להקמת בתי דין עצמאיים לדיני ממונות. הסיפור שהונח על שולחנו היה קשה יחסית: אונס של קטינה חרדית על ידי אבא של חברה, אבל במקום להגן עליה ולתמוך בה הוא ניסה לשכנע אותה שמדובר ב”פיתוי” ולא באונס. מבחינה רגשית, זו הייתה השיחה הקשה ביותר. כך זה נשמע:
א’: אבא של חברה שלי פגע בי מינית. ממש. רציתי להגיש תלונה ואימא אומרת שלא כדאי כי זה יפריע בשידוכים.
הרב: “מה טיבה של הנגיעה?”
א’: הוא התפשט, נגע בי במקומות המוצנעים.
הרב: “אבל חלילה חלילה לא הגיע לכלל מעשה. אני מתכוון, לא נגע עם המשהו האינטימי?”
א’: נגע.
הרב: “אבל לא במשהו האינטימי שלך עם המשהו האינטימי שלו?”
א’: כן.
הרב: “כן נגע עם האיבר האינטימי שלו?”
א’: כן.
הרב: “הוא מכיר אותך ואת מכירה אותו, והוא חרדי?”
א’: כן.
הרב: “התנגדת או משהו?”
א’: כן!
הרב: “תראי. לצערי הרב אימא שלך צודקת. למרות שכאן היה צריך להגיש תלונה, כי מעשה כזה הוא יותר מסתם נגיעה. הוא בעצם, חס וחלילה, ביצע בך מעשה. בגלל זה לא סתם שאלתי. זה חמור. אני מקווה, ואני שואל לא מתוך סקרנות, שהוא לא הכניס את האיבר בפנים”.
א’: נכון.
הרב: “זאת אומרת נשארת בתולה”.
א’: כן.
הרב: “הבנתי. אז לא היה אינוס לגמרי, נכון?”
א’: לא (גם לדחוף ידיים מוגדר כאינוס על פי החוק — י”ש).
הרב: “אסביר לך. אם חס וחלילה את היום לא בתולה, זה עלול להפריע לך. אבל אם נשארת בתולה, ואם זה לא ברמה גמורה של אינוס אלא פיתוי, לעניות דעתי אל תתלונני”.
א’: אולי הוא עושה את זה גם לחברות אחרות?
הרב: “זו סיבה להתלונן, אבל חייך קודמים לחיי אחרות. כי בעולם החרדי זה יכול לפגוע בך בהרבה תחומים. לכן, אם זה עומד על הרמה הזאת, שנשארת בתולה וזה לא אינוס גמור, תתרחקי, שני את עצמך. העובדה שהוא הצליח לפתות בדרגה מסוימת, את חייבת ממש לצבור כוחות נפשיים ורוחניים ולהשתנות לגמרי”.
א’: זה לא היה מרצון! ניסיתי להתנגד.
הרב: “אבל הוא הרי חרדי ואת חרדית. ופתאום הוא בא, זה הלוא דבר נדיר וחמור. את שניכם היה צריך להמם. פתאום הוא מפתה אותך. זאת אומרת שהוא כן הצליח לפתות”.
א’: אבל לא רציתי.
הרב: “אוקיי. תתחזקי מבחינה רוחנית מאוד מאוד, אל תגישי תלונה למשטרה. בת כמה את היום?”
א’: 17.
הרב: “כל מה שיותר מהר להתרחק מהסביבה, לחפש שידוך טוב ושהשם יהיה עמדך”.
בתגובה לדברים אמר הרב ערוסי: “מקובל וידוע שבעולם החרדי נוטים לטפל בפנים. אני לא מאלה, אבל ככל רב בישראל אני צריך לשקול את השיקול של זו שפנתה אליי. להבא אזהר בזה. ניסיתי, כדי לא לחטט כי לא נעים להיכנס, להבין האם זה אינוס גמור או פיתוי. התורה מנחה אותנו במשהו מעניין: אם תפס גבר נערה בשדה זה אינוס, כי אין מושיע לה גם אם היא צעקה. אבל אם זה בעיר, ההנחה שזה לא אינוס כל עוד לא הוכח ההפך. היה לי נראה שאם היא תטען אינוס זה הלא יוכל להיות מוכח ועלול לגרום לה נזק: בעולם החרדי אם היא תרצה להתחתן יהיה לה מאוד קשה. היא לא צריכה להקריב את עצמה למען אחרים. זוהי גישתי”.
הרב צ’ולק אמר: “אברך? עדיף שלא יישב בכלא”
אל הרב חנניה צ’ולק, מייסד ומנהל ארגון “עזר מציון”, הגענו בעקבות המלצות רבות. נאמר שהוא מטפל “במקרים כאלה” באופן שוטף. פנתה אליו אימא לילד בן שמונה שהותקף על ידי אברך, אב לארבעה ילדים. “צריך לברר מה מציק לו, למה הוא עושה כאלה דברים”, אמר הרב. “אנחנו מעדיפים לא לשלוח אותו למשטרה, אלא להיות בטוחים שהוא ילך לטיפול”. אגב, זו תשובה מקובלת בהחלט גם ממי שמטפל בעבריינות מין בחברה החילונית.
המתלוננת סיפרה שבעלה מעוניין לפנות למשטרה, אבל הרב המשיך: “אברך, אנחנו מעדיפים שלא יישב בבית הסוהר. מבחינת אנושיות. צריך לברר אם הוא בחור טוב שנכשל לרגע, או מישהו שבמהות יש לו בעיה… מכשלה שקרתה לו. זה דיני נפשות. צריך היתר של רב ללכת למשטרה”.
כשאנחנו מקשים עליו ושואלים אם היו מקרים שבהם פנו למשטרה, הרב מספר על בנות שטענו שאביהן ביצע בהן מעשים מגונים במשך שמונה שנים. נניח שהוא היה מבטיח לטפל בעצמו ולהפסיק, שואלת האימא, לא הייתם מעבירים למשטרה? “יכול להיות”, מודה הרב. לזכותו ייאמר שהציע למתלוננת לפנות לרב שידוע כמי שמטפל בפגיעה מינית בקהילה והמליץ גם על טיפול.
גם לרב משה דרעי, ראש כולל “מאיר אורה” בבני ברק, שתחתיו עוברים מאות אברכים, הגענו עם סיפור דומה. “יש לך ראש פתוח לשמוע?” שאל הרב: “הבן שלך יכול לצאת מזה, כי הוא לא שכב איתו. משטרה לא מחנכת, היא מענישה. אנחנו צריכים לחנך את הבן אדם. הוא הרי לא טיפש, הוא יודע שאתם יודעים. את הבושה הוא כבר קיבל. אם אתם רוצים לחדד יותר, במקום משטרה, שבעלך ירים אליו טלפון ויגיד לו פעם ראשונה ופעם אחרונה. בפעם הבאה אתה באבו כביר, אתה תתבייש בשכונה. צריך לגמור את זה יפה, בצורה מכובדת, בלי פרסומת בכל העיר והרסנו פה משפחה”.
כשאנחנו שואלים אם הוא לא חושב שצריך להגן על ילדים אחרים שעלולים להיפגע, הרב דרעי שולף הסברים מבחילים: “הוא אולי נמשך לבן שלך. לא יודע למה. או שהוא שמן, או רזה, או יפה. כמו שהוא נמשך לבן שלך יכול להימשך לאחרים. בתור אימא שמבינה עניין, מה צריך להכניס אותו מאחורי סורג ובריח. לגבי ילדים אחרים, מה אנחנו, בעלי בית על העולם? אנחנו לא עובדים בשיטה הזאת של אבו כביר. אנחנו בני תורה, צריך לעזור לו. המשטרה ירמסו אותו”.
הרב אורדנטליך מביתר עילית: “אין טעם לספר”
לרבנים הראשיים של ביתר עילית, דוד צבי אורדנטליך האשכנזי ויעקב תופיק הספרדי, שפועלים גם במסגרת בתי הדין, פנתה מתלוננת בת 17 עם סיפור על תקיפה מינית שעברה בידי אבא של חברה. היא סיפרה שאמה המליצה לה לא להתלונן. “הוא רק נגע והתפשט או יותר מזה?” תהה הרב אורדנטליך לגבי מעשיו של האברך.
המתלוננת: גם הכניס ידיים.
הרב: “ניסה לעשות יותר מזה? התנגדת?”
המתלוננת: כן, התנגדתי.
הרב: “צעקת?”
המתלוננת: כן, אמרתי שיפסיק.
הרב: “אין טעם לספר את זה. מגיע לו שיתלוננו, אבל לא כדאי. אפשר לצלצל, לצעוק ולאיים עליו”.
המתלוננת: אבל אולי הוא עושה גם לחברה או לאחרות?
הרב: “מי יודע. מי יודע. את לא ראית על החברה שלך משהו לא בסדר, שהיא מבולבלת או דבר כזה?”
המתלוננת: לא זוכרת דבר כזה.
הרב: “הוא צריך לקבל איום, שעומדים לפרסם שזה ניסיון אונס. זה פלילי. ממש… צריכים למנוע את הפרסום ומשטרה זה פרסום”.
המתלוננת: איך אפשר לדעת שהוא לא עושה שוב?
הרב: “מקווים. מה, להתלונן? זה רק פרסום. האיום אולי יועיל, יותר מזה אי-אפשר לעשות. זה יכול לפגוע בשידוכים. לא כדאי. זו יכולה להיות מעידה חד-פעמית”.
עמיתו, הרב תופיק, היה תקיף יותר (“חייבים לטפל בפראי אדם כאלה”), אבל ביקש להתייעץ עם בית הדין. למחרת התקבלה התשובה הרשמית: “העצה של אימא שלך טובה. אחרי הנישואין אולי תשקלי מחדש מה לעשות”. ומה אם יפגע בעוד נשים? “את צריכה לדאוג לעצמך”. בהמשך התקשרו שוב מבית הדין, חידדו שהלכתית מותר להתלונן, אבל העצה של אימא לא לעשות דבר היא טובה.
הרב שלמה איצקוביץ, מחברי הבד”צ בביתר, נשמע מוטרד מגורלו של האברך אם יגיע לידי הרשויות. “ברגע שאת מגישה תלונה, את הורסת אותו ואת המשפחה שלו לדורות עולם”, אמר. “זה יכול להיות מעידה חד-פעמית. המשטרה לא תבריא אותו. טוב שהתקשרת אליי. ייתכן שיצטרכו לקרוא לו לבית דין ולצעוק עליו כמו שצריך. ברגע שמתפרסם, מי יידע מה ידברו על הילד שלך? זאת לא פעם ראשונה, האינטרנט עושה גירויים גדולים, זאת סכנה עצומה, לא לחינם יוצאים נגד האינטרנט”.
גם הרב דן מחבר, תושב העיר, לא התרגש ממקרה הפדופיליה שהונח בפניו. “להתלונן מיד זו טעות, כי יכול להיות שבאותו רגע היה לו איזה עניין”, הסביר. “זה לטרפד לו את כל העתיד, להשבית משפחה על המקום. אולי אפשר להרחיק אותו מהקהילה”.
הרב שלום דובער וולפא, תושב ביתר ודמות מוכרת בחוגי הימין הקיצוני, השתדל ללכת בין הטיפות אך הבהיר את עמדתו: “אם אני אגיד לך לא להתלונן אני עובר על החוק, אבל אני לא הייתי מתלונן. אם זה נפסק, הוא כנראה חזר בתשובה”.
הרב אברהם טוגרי, רב פוסק מהעיר, הבהיר מפורשות שאין שום איסור להתלונן לרשויות, אבל סייג: “השאלה היא מה התועלת פה. זה נושא רגיש, שאשתו והילדים לא ייפגעו”.
השוטר מאחורי הקלעים
בניגוד לתמונה שמנסים הרבנים לצייר, במקרה של פדופיליה אין נפילה חד-פעמית. מי שהרס את חייו של ילד, בדרך כלל יעשה זאת שוב. אבל הרבנים בשלהם. למשל אליהו שלזינגר, הרב של שכונת גילה בירושלים ומהמוכרים שברבני העיר. “ברגע שמתלוננים במשטרה החיים שלו נהרסים עד היסוד”, נימק. “יכול להיות שאשתו תתגרש ממנו. צריך לקחת בחשבון שאולי יהיה כעס שלא ניסיתם לטפל לפני שפניתם למשטרה. יש לנו קצת אחריות”.
גם הרב אושרי אזולאי, רב בית כנסת בגבעת זאב ופעיל ב”קו ההלכה הארצי לספרדים”, שאליו מתקשרים מכל הארץ להתייעצות, חשב בעיקר על טובת אשתו וילדיו של הפוגע. “לא כדאי למהר”, הסביר. “אולי כדאי לברר עם האברך הזה מה קרה שם. אם זה היה חד-פעמי. אולי הילד טיפה… אני לא יודע. אנחנו לא יכולים לדעת מה עובר עליו. זה ניסיון”.
ניסיון?
הרב: “בדור כמו שלנו, אתם לא יודעים איזה ניסיון יש היום. אני לא רוצה לערב את השלטונות. בדור שלנו יש ניסיונות מאוד גדולים, ולצערי יש דברים יותר מזעזעים ממה שאנחנו שומעים. דברים שקורים בבתים. מכאן הדרך לעשות מעשי פדופיליה זה לא רחוק, וזה אברך. אפשר להפנות אתכם לרב משטרה. יש במשטרה אדם משלנו, חרדי. הוא אומר ‘בואו נברר את הדבר עד הסוף ואחר כך נחליט אם להתלונן'”.
סיפור דומה שמענו מהרב משה רייך, מבית הוראה בבני ברק, בתגובה לתלונה של אם על פגיעה מינית בבתה הקטנה. “ברור לי במאת האחוזים שלבן אדם הזה יש בעיות בבית”, הוא ניסה לסנגר, ולגבי התלונה הסביר: “על פי החוק, אם זה ילד עד גיל 18 חייבים ללכת למשטרה. ‘בית חם’ הם היחידים שיש להם סמכות מהמשטרה לטפל. לא הולכים לכלא והורסים את החיים. זה לא יעזור לבת. עליה צריכים להתפלל, שהיא תחזור ושתהיה לה רפואה שלמה”.
כשניסינו להבין אם הרב מכיר מקרים של פדופילים שטופלו בהצלחה ללא התערבות הרשויות, הוא נתן דוגמה לטיפול קהילתי בפדופיל: “יש פה מקרה בקריית ספר, אברך חסידי שאמרו שהוא לא ילך למקווה אחרי תשע בבוקר וגם אז רק בליווי מבוגר. אם את מתלוננת במשטרה גמרת לו את החיים. אין לכם משמרות צניעות או ארגון שמטפל בדברים האלה? יכול להיות שזו מעידה חד-פעמית”.
זה יכול לקרות לאדם נורמלי? לבעלי?
הרב: “כן. מישהו הגיע לרב ואמר ‘הבן שלי משוגע, הוא אוכל חזיר ורוקד עם בנות גויות’. זה משוגע? אם זה היה הפוך זה היה משוגע. זו תאווה”.
הרב מרדכי מלכה, רב העיר החרדית אלעד, לא פסל פנייה למשטרה אבל העדיף גם הוא לסגור את הסיפור בשקט. “אם זה רק נגיעות זה משנה. אם לא נעשה מעשה (חדירה) אני לא חושש שתהיה לך בעיה בשידוכים. אני אתקשר למישהו מהמשטרה להתייעץ אם להגיש תלונה או לזמן ולשוחח איתו עם התראה”.
כעבור דקות ספורות הוא חזר עם תשובה שעלולה להיות בעייתית מצד איש חוק: “מה שאמר לי במשטרה, לא צריכים כרגע לגשת לתלונה. אם יש לו עבר אז הוא מסוכן ובאמת צריך להתלונן. נזמן ונזהיר אותו. שלא ייגרר הלאה. אני עובד איתו (עם איש המשטרה) בכל העניינים האלה של העיר. אין דיווח. זה דברים מוסתרים. אף אחד לא צריך לדעת כלום”. לזכותו של הרב מלכה ייאמר שהוא ואשתו המשיכו בשבועות שלאחר מכן להתקשר ולהציע סיוע למתלוננת ודאגו לשלומה.
“למסור” את העבריין
במהלך התחקיר פנינו בעיקר לרבנים שמייעצים באופן תדיר לחברי הקהילה. כאלה, למשל, היו הרב נח בלוי מחסידות קרלין בירושלים (“סתם לפנות לרשויות בלי שום תועלת, אין בזה עניין, אבל הוא חייב לטפל בעצמו”); רב הקריה החרדית בבית שמש מאיר סירוטה (“אסור להתלונן! אסור. צריך לטפל בתוך הקהילה”); הרב שלמה בן שמעון מבני ברק (“זה יכול לפגוע בשידוכים. לפי המצב שלך לא נראה לי שכדאי שתעשי משהו”); הרב יצחק רביע מירושלים (“רק במידה שאתם יודעים על עוד תלונות אפשר ‘למסור’ אותו”); והרב יעקב גלויברמן, עסקן מחסידות חב”ד (“להתלונן זה הכי קל. השאלה מה יוצא אחר כך. אם ימשיך עוד פעם אחת, אני בעד להתלונן”).
לרב יצחק בצרי, בנו של המקובל דוד בצרי, דיווחה המתלוננת האנונימית על אונס על פי כל קריטריון מחמיר שבוצע בה על ידי רב שהוא ככל הנראה מכיר. “צריך קודם לבדוק את הבן-אדם, האם הדבר הזה הוא חד-פעמי אצלו או שהוא אדם מסוכן”, הוא אמר וביקש להתייעץ עם אביו. מאז לא הצלחנו להשיג אותו שוב.
רבני הציונות הדתית נחשבים, בצדק, קיצוניים פחות בתחום. אבל גם ביניהם יש כאלה שהפתיעו לרעה. הרב דב ליאור, למשל, מחשובי הרבנים ביהודה ושומרון, המליץ לתת להנהלת המוסד לטפל במתלוננת
שסיפרה על רב במדרשה שנגע בה ובחברתה. “אם הוא לא יהיה במוסד, אז גמרנו, לא יהיה לו עסק עם בנות”, הסביר. “אם הם לא יעשו אז נחשוב. רק לא לדבר בעיתונות. המשטרה ינפחו את זה מעל ומעבר לכל פרופורציה ויתנכלו למוסד”.
הרב זלמן מלמד מבית אל הציע טיפול דומה. “ראשית כול לדבר על זה עם ראש המדרשה”, הוא אמר, אך לפחות סייג: “יכול להיות שיש מקום ליותר. תתלונני להנהלה ותראי את התגובה שלהם. אם את רוצה תגידי לי מה הם אמרו, אולי אפשר לפנות למשטרה”.
צדיקים בסדום
בין עשרות הרבנים שאליהם פנינו, היו גם כמה שפעלו כנדרש. שישה המליצו על פנייה למשטרה או על טיפול אמיתי בבעיה. חלקם עשו זאת בלב כבד, אחרים המליצו לנסות קודם לסגור את הסיפור בתוך הקהילה. הרב של כפר חב”ד, למשל, מאיר אשכנזי, הזהיר בתגובה לסיפור של אם על בנה שנפגע: “שיקבל את הטיפול שהוא צריך לקבל בלי שיידעו. לא לפרסם עליו, כמו שאתם לא רוצים שיפרסמו על הילד שלכם. אם המשטרה תיכנס לתמונה דבר כזה עלול להתפרסם ויבואו אליכם בטענות איך לא עירבתם את הרב המקומי”. רק לאחר שנדחק לפינה השיב שמבחינה הלכתית מותר להתלונן, אך הבהיר שזו אינה האופציה המועדפת מבחינתו.
הרב שלמה סויסה מבית שמש חקר קצת יותר מדי לעומק, שאל שאלות אינטימיות, דרש לרדת לפרטי פרטים, אך לבסוף אישר: “להתלונן. אי-אפשר לטאטא דברים מתחת לשטיח”. תגובות דומות התקבלו מהרב משה דויטש מנתניה ומהרב צבי ברוורמן מבית הדין בביתר עילית, שגם גיבה אותה מול תגובת הקהילה: “אם מישהו יבוא בטענות, תגידי שהרב ברוורמן אישר ללכת למשטרה”. יוצא דופן היה הרב ירמיהו רבינוביץ’, אדמו”ר בחסידות ביאלא מבית שמש, שהתעניין קודם כול בשלומה של הנאנסת, הבהיר לה את חשיבות הטיפול הפסיכולוגי ולבסוף הורה חד-משמעית: “למה שתהיה בעיה להתלונן? יש דרך אחרת למנוע ממנו לפגוע? כמו שפגע בך, יכול לפגוע בעוד בנות או בילדים. אני מוכן לעזור לך”.
את הדוגמה הטובה ביותר להתנהלות נכונה ניתן ללמוד מהרבנית יהודית שילת, העומדת בראש “תקנה – הפורום למניעת הטרדות מיניות”. אף שהמקרה שהוצג בפניה עלול היה להישמע גבולי – מורה שחיבק לעיתים תכופות את תלמידתו במדרשה, ואולי גם בנות נוספות – היא התגייסה מיד והציעה סיוע, ליווי צמוד וייעוץ. היא הסבירה מהי מהות העבירה וכיצד ניתן לטפל בה באמצעות מערכת אכיפת החוק או באמצעות הפורום. “יש לך סוג של אחריות”, ביקשה. “יכול להיות שאת צריכה יותר תמיכה, יותר עידוד, לעבור את התהליך. אבל צריך לחשוב שזה יהיה הכיוון, כדי לא להפקיר בנות אחרות. בעזרת השם תתחזקי ותקבלי תמיכה וכן תרצי לעשות את זה. אני מבקשת שתלכי למרכז הסיוע לנשים דתיות לקבל תמיכה ועזרה. זה לא קל. בעזרת השם כשתהיי איתנה תחשבי אם את יכולה לתרום לציבור”.
