The Haifa Rabbinical Court has published the details and photo of divorce-refuser Sharon Ben Haim.
The publishing came after Ben Haim petitioned to the High Court to stop the Rabbinical Court from publishing his details and photos and imposing religious and social sanctions on him.
His petition was denied.
Ben Haim has denied his wife, who lives in New Jersey, a divorce for the past seven years. The two married in 2008.
They lived in the United States, where their daughter was born.
But their relationship ran into difficulties when, according to his estranged wife, Ben Haim and used verbal violence against her, humiliated her and her family and even demanded her to report to him on every financial decision she makes.
Attorney Tal Itkin, who is representing the wife in Israel, said that during a joint visit to Israel in 2010, the wife petitioned for a gett (a traditional Jewish divorce).
Ben Haim originally agreed and even signed the gett, but did not hand it over due to a disagreement over a stay of exit order issued against him. Eventually, the stay expired, at which point he fled the country.
Since then, and despite consistent efforts by the rabbinical court, Ben Haim has refused to grant his wife a gett that would release her from the marriage. In 2012, a rabbinical court declared him to be a felon, informing Jewish communities around the world of this and calling on them to enact several sanctions. Among them are excluding him from prayer minyans and not allowing him to be buried in a Jewish cemetery.
A representative of Ben Haim appealed the rabbinical court’s decision, claiming that he is willing to grant a gett, but that he is afraid to return to Israel to do so, for fear that he will be arrested. After the rabbinical court rejected his appeal, he petitioned the High Court, which also rejected his case.
Justice Elyakim Rubinstein, who was a member of the seven-judge panel presiding over the case, drafted the High Court’s decision.
“When dealing with such a case, where there is a husband who refuses to grant his wife a gett and who does not obey court decisions pertaining to himself, it is hard to find fault in court decisions that find merit in making this fact public, as the law allows them to do,” read the decision.
Regarding Ben Haim’s claim, that publishing his photos and details amounts to shaming, Rubinstein wrote that “A substantial part of the problematic nature of the shaming phenomenon seen on social media is derived from the fact that this is done impulsively, occasionally based on hearsay alone, with the individual’s reputation damaged through no fault of their own and at times irreparably.
This is not the case when the facts are clarified, as was done in the present case, and when it is treated as a last resort.”
שיימינג ברשות בית הדין – ובג”ץ: בית הדין הרבני בחיפה פרסם את פרטיו ותמונתו של סרבן הגט שרון בן חיים “לכל אדם אשר רוח הצדק פועמת בו, ובידו לסייע ולהשפיע להביא לסיומו של תיק זה ולהקנות לאישה עגונה את חירותה”, כפי שנכתב בהחלטה.
הפרסום בסוף השבוע הגיע לאחר עתירתם לבג”ץ של הסרבן בן חיים וסרבן גט מפורסם אחר, עודד גז, ששמו כבר פורסם לפני למעלה משנה. אלא שלפני מספר ימים דחה בג”ץ את העתירה למנוע מבית הדין הרבני לפרסם את שמותיהם, ולהטיל עליהם סנקציות דתיות וחברתיות בקהילותיהם על שיגרשו את נשותיהם. בעקבות כך, כאמור, החליט בית הדין הרבני לפרסם גם את פרטיו של בן חיים.
כבר שבע שנים שהסרבן שרון בן חיים מעגן את אשתו החיה באזור הצפון, מביתו שבניו-ג’רזי. בני הזוג נישאו בשנת 2008. השניים התגוררו בארה”ב ושם נולדה בתם. אלא שהיחסים ביניהם עלו על שרטון לאחר שלטענת האישה הבעל נהג נגדה באלימות מילולית, השפיל אותה ואת משפחתה – ואף דרש ממנה לדווח לו על כל תנועותיה הכלכליות.
עו”ד טל איטקין, מומחית לדיני משפחה מחיפה המייצגת את האישה, אמרה כי במהלך ביקור של בני הזוג עם בתם בארץ, בשנת 2010, פנתה האישה לקבלת גט. הבעל הסכים, חתם על הגט, אולם לא נתן אותו בשל ויכוח על צו עיכוב יציאה מהארץ שהוצא נגדו. בסופו של דבר, פג תוקף הצו שלא חודש – והבעל נמלט.
מאז, למרות מאמצים ממושכים מצד בתי הדין הרבניים, מסרב בן חיים לשחרר את אשתו מכבלי הנישואין. בתי הדין הרבניים הפעילו נגדו סנקציות בארץ ואף בנציגויות הישראליות בעולם.
בשנת 2012 הוכרז בן חיים כעבריין, והדיינים פנו לקהילות היהודיות ויידעו אותם במעשיו, ובהחלטה לנקוט נגדו ב”חרם”: לא לשתף אותו במניין, ובאם יילך לעולמו, לא להביאו לקבורה בבית עלמין יהודי.
הדיינים בראשות אב בית הדין, הרב דניאל אדרי, הוסיפו כי “כל היודע על מקום הימצאו ויש בידו לסייע ולהוציא גט מהבעל, הרי הוא מצווה ועומד על כך. ואילו כל המסייע לו להמשיך ולעגן את האישה, הרי הוא מסייע לדבר עבירה”
בא כוחו של הבעל ערער על ההחלטה לבית הדין הרבני העליון, וזה דחה את הערעור, ובשל כך עתר לבג”ץ. הוא טען כי הבעל מוכן לתת גט, אולם אינו מוכן להגיע לארץ מחשש שייעצר. כן טען, כי מדובר בחריגה מסמכות מצד בית הדין.
בחוות דעת שמסר היועץ המשפטי לבתי הדין הרבניים לבג”ץ, נקבע כי די בכך שהבעל אינו ממלא אחרי הוראות שיפוטיות של בית הדין כדי להביא לדחיית הערעור, והוסיף כי “משהוסמכו בתי הדין לנקוט סנקציות קשות, שהחמורה בהן היא הטלת עונש מאסר לתקופה ממושכת – מוסמכים הם גם לנקוט סנקציות חמורות פחות, כגון אלה שבענייננו”.
הבג”ץ בהרכב שבעה שופטים דחה את העתירה. השופט אליקים רובינשטיין שניסח את ההחלטה, קבע כי בית הדין הרבני רשאי לתת המלצות אף שלא הוסמך לכך בחוק – אם כי דחה את ההמלצה בעניין הקבורה.
“העותרים בשתי העתירות אינם מעוררים אהדה, בלשון המעטה”, כתב רובינשטיין. “הם מעגנים את נשותיהן עגינות חיה – להבדיל מעגונה שאין ידוע אם מת בעלה – ועשו חוכא ואיטלולא מהחלטות בתי הדין הרבניים לעניין חיוב הגירושין. כך בראש וראשונה – לא רק – על ידי בריחתם לחו”ל.
“כמדיניות שיפוטית של הגינות ושכל ישר, ונוכח אי השוויון בהלכה בין יכולת הבעל ליכולת האישה להשיג גירושין – יש לחפש דרכים לסייע לעגונות ולא ליתן יד ל’נבל ברשות התורה'”.
בג”ץ קבע: זה שיימינג חוקי
השופט ציין, בעניין פרסום שמו ותמונתו של הסרבן, כי “כאשר מדובר כבענייננו, בבעל המסרב ליתן גט לאשתו ואינו מציית להחלטות שיפוטיות שניתנו לגביו, קשה לראות פגם בהחלטות בתי הדין אשר מצאו לפרסם עובדה זו ברבים, כפי שהחוק כאמור מאפשר להם לעשות”.
על טענת ה”שיימינג”, כתב השופט רובינשטיין כי “חלק ניכר מן הבעייתיות בתופעת ה’שיימינג’ ברשתות החברתיות, נובע מכך שהדבר נעשה בפזיזות, לעתים על בסיס שמועות בלבד, ושמו הטוב של הפרט נפגע על לא עוול בכפו, לעתים באופן שאינו ניתן לתיקון. לא כך כאשר הדברים נעשים לאחר בירור עובדות המקרה לאשורן, כבענייננו, וכאמצעי כמעט אחרון”.