A former member of the Ger Hasidic sect, the largest and most powerful in Israel, last week published the secretive group’s takuness the rules regulating every tiny facet of daily life, particularly those concerning the relations between men and women on Facebook.
The rules have hitherto been kept secret, passed orally from person to person and never put down on paper.
Their publication on Facebook by Yisrael Greenhaus followed an intensive online debate between a group of former members of Ger.
Working from memory, Greenhaus and his colleagues compiled a list of 104 rules applying to bachelor men: Two men or boys are forbidden to sit together on the same bed or be alone in the same room.
It is forbidden to touch another man, to shower at home (only in the mikveh, or ritual bath), to use soap on weekdays (only on the Shabbat eve), to speak with aunts or go to the home of a married brother, though visiting the home of a married sister is allowed.
It is also forbidden to utter the words “bride,” “woman,” “child” (female) and “girl.”
The bachelor rules pertain to boys and men studying in yeshivot, and are intended to maintain the innocence and holiness of the single man in a world in which such a thing appears to be impossible.
They include the prohibitions on being awake after 10 P.M., using deodorant or scent, combing one’s hair or looking in a mirror, lifting other boys on one’s shoulders, riding a bicycle, reading newspapers, smoking and going to the beach.
Some of the rules are based on accepted Hasidic and halakhic concepts, although they take them to the extreme, while others are unique to Ger.
Though the rules are no longer relevant to many members of the group who have left the sect, they chose not to present them in a negative light so as to leave open the opportunity for dialogue with Ger members.
The practices of the Ger sect have been in the news recently following the suicide of Esti Weinstein, who left the sect seven years ago. Only one of her seven daughters left the movement with her and stayed in contact after she left.
In a manuscript written before she died, Weinstein highlighted the rules of the group and the “guidance” provided by spiritual enforcers appointed by a rabbi regarding relations between husband and wife in Ger Hasidism. She also highlighted the total separation between parents and children after one of them decides to leave the Hasidic community.
Dr. Shlomo Tikochinsky, a researcher of the Haredi-Lithuanian community, described Weinstein’s manuscript as “the most serious indictment of a Jewish sect in our time, a tragedy of distorted education regarding the female body.”
The fact that Ger Hasidism has specific rules and social norms is publicly known and has been criticized by other ultra-Orthodox leaders in the past.
They regulate all the internal intercourse in the Ger community, although only those regarding economic issues and modesty have been put in writing in the past. Thus, rules regulating the celebration of family events were published to avoid disparities between rich and poor in the community.
Greenhaus and his colleagues only published the rules pertaining to bachelors, although one of them said that the intention is to publish additional types of rules in the future.
האדמו”ר “בית ישראל” מגור שמת ב-1977, המנהיג הנערץ ששיקם את החסידות הפולנית אחרי השואה והפך אותה למעצמה, היה זה שהנהיג בקרב חסידיו נורמות של פרישות ו”קדושה”. את “התקנות”, התקונעס, אפף תמיד ענן של חשאיות ואלה מהן הנוגעות לענייני הגוף, המיניות והיחסים עם הזולת, הועברו ומועברות גם כעת כמעין תורה שבעל פה, לעתים תוך שינויים קלים ממקום למקום, ממדריך למדריך. קיצורו של דבר: התקנות של גור מעולם לא הועלו על הכתב, וזה היה המצב עד שלשום, יום רביעי, בשעה 23:05.
חסיד גור לשעבר ששמו ישראל גרינהויז העלה לפייסבוק את רשימת התקנות המחייבות נערים ובחורים הגדלים בגור, בישיבות של החסידות ברחבי הארץ. הפוסט הוא תוצר של דיון אינטנסיבי שקיימו בימים האחרונים גרינהויז ועשרות חברים בקבוצות ווטסאפ של יוצאי גור, ובהם גם כאלה שלא נטשו לחלוטין את דרכה של גור וחיים בשולי החסידות.
הם רעננו את זיכרונם וליקטו יחד 104 כללי התנהגות אותנטיים הנוגעים לבחורים-רווקים: אסור לשבת שני בחורים על מיטה אחת; אסור לשני בחורים להיות לבד בחדר; אסור לגעת בבחור אחר; אסור להתרחץ בבית, רק במקווה; אסור להסתבן במקלחת בימי חול, רק בערב שבת; אסור לדבר עם דודות; אסור ללכת לבית של אח נשוי, רק של אחות נשואה; בחורים לא נוכחים בשלב החופה בחתונות; אסור להגיד את המלים כלה, אשה, ילדה, בחורה.
בעוד שחלק מהתקנות מתבססות על הלכות ומנהגים חסידיים ידועים, ולוקחות אותם אל הקצה, ישנן תקנות ייחודיות שמשתתפי הקבוצה לא ידעו את פשרן, כמו האיסור להגיד את המלה נחושת.
הרבה דמעות כחולות של צחוק אימוג’י נשפכו בווטסאפ בשלב האיסוף. התקנות הרי לא רלוונטיות כיום לחיי המשתתפים, אך מרגע שיצאו החוצה, לפייסבוק, הם בחרו לא להציג אותן בצורה נלעגת פעולה שהיתה חוסמת כל אפשרות של דיון. חלק מחברי הקבוצות עוד קשורים באופן יומיומי לבית הגידול החסידי שלהם ואוהבים אותו, וגרינהויז עצמו הקפיד לציין באנדרסטייטמנט כי התקנות מועלות על הכתב רק “לתועלת הציבור”.
לא ברור כמה מעשרות אלפי חסידי גור נמצאים בפייסבוק כדי להפיק את אותה תועלת, אבל הפוסט הזה עשוי לעניין ציבור גדול, מכל המגזרים, כאלה שהפכו השבוע צופים מהצד בסיפור אישי ומשפחתי של אשה שלא הכירו, אסתי וינשטיין, חרדית לשעבר בת 50 שגופתה נמצאה ביום ראשון לאחר שהתאבדה. וינשטיין, בת למשפחה גוראית אריסטוקרטית, היתה אם לשבע בנות, עם שש מהן לא היה לה קשר מאז החליטה לפרוש מהעולם החרדי בגיל 43, לפני שבע שנים. היא שמרה על קשר רק עם אחת מהן, שעזבה בעקבותיה את החסידות יחד עם בנה.
הפרשה שהגיעה השבוע כמעט לכל בית לא היתה מתנפחת לממדים של סיפור לאומי אלמלא וינשטיין עצמה העמידה את מותה כנושא ציבורי, בצוואה ובכתב יד לספר שהותירה תחת השם “עושה כרצונו”, ואלמלא דבריה הדהדו בפעמוני ענק ברשתות. ברוב המקרים המכים בפעמונים לא היו עיתונאים או ארגונים, אלא עשרות ומאות כותבים ומגיבים חרדים, וחרדים לשעבר. היו בהם כאלה שמכירים אישית את וינשטיין ואת המשפחה החרדית, אחרים מכירים את החומרים שמהם נרקמה העלילה: יציאה בשאלה והמחירים שנלווים לה, חסידות גור, קרע כפוי בין הורים לילדים, תלישות, שברון לב, התאבדות. כרגיל, בסופם של הרבה מהציוצים ישבה לה אג’נדה חרדית, או אג’נדה חילונית, תלוי במצייץ.
מותה החיה את הדיון
“סיפור משפחתי לעולם לא מתחיל בנקודה שבה התחילו לספר אותו”, דייק השבוע בפייסבוק אילעאי עופרן. עופרן הוא רב דתי־לאומי וגם הוא, כמו רבבות המשתמשים ברשתות, צפה בסיפור מרחוק; איך בתחילה הואשם הממסד הקהילתי בגור שכפה על האשה נתק מבנותיה, ואז, איך ביום שלישי התייצבה הבת הבכורה בהלוויה והטיחה באם האשמות משלה על כך שנטשה אותן. כאן אין סיפור, התברר, אלא שני סיפורים מתנגשים – אלא שהניסיון לתת סימנים ולנקוט כללי זהירות כמעט עולה בתוהו אם לוקחים בחשבון שהסיפור המשפחתי הפך ציבורי, וזאת על ידי וינשטיין עצמה.
בסוף 2012 התאבד ישראל קרול, צעיר מוכשר, עובד הספרייה הלאומית בירושלים, כותב ערכים בוויקיפדיה, בוגר חסידות גור. חבריו, חברי קבוצות היוצאים בשאלה, טענו אז כי הוא “נרצח” בידי החסידות, לאחר שעבר טיפולים כפויים בתרופות פסיכיאטריות. אלא שכמעט לא היה הד לטענה ההיא וקרול נקבר בידי משפחתו שדאגה לכתוב על המצבה “סבל ייסורים בחייו”.
וינשטיין, הרבה בזכות הספר שכתבה, הרבה הודות להדים בווטסאפ ובפייסבוק ובטוויטר, חוללה דיון ציבורי, כמעט פוליטי, בנסיבות מותה. גם אם מדובר במקרה פרטי שיכול לקרות בכל מקום אחר, כפי שטוענים חסידי גור, כפי שטענו גם במקרה של קרול, הדיון קיבל חיים משלו. וינשטיין הטילה זרקור על התקנות ועל הפיקוח שמטילים “מדריכים” מטעם החסידות על היחסים בין איש לאשתו בחסידות גור, ועל הנתק בין הורים לילדים לאחר שאחד הצדדים בחר לפרוש מהקהילה החרדית.
וכך לצד דיונים על חייה של וינשטיין, נוהלו השבוע דיונים שירדו לשורשי הסוגיות שמרכיבות את הסיפור. הנה שתי זוויות לדוגמה: חוקר החברה החרדית־ליטאית, ד”ר שלמה טיקוצ’ינסקי, כתב בפייסבוק אחרי שקרא את “עושה כרצונו” כי “זהו כתב אישום חמור ביותר כנגד כת יהודית בזמננו, טרגדיה של חינוך מעוות להחפצה תודעתית כלפי גוף האשה, והתוצאה היא תנועת מטוטלת לקצוות. תחילה ריחוק קיצוני מן החפץ מתוך פחד דתי, ולבסוף כיבושו עד כדי דריסה, רכושנות, וכן, גם כתיבה פורנוגרפית. אין אמצע, אין איזונים, סורסו כל כלי התרכובת העדינה גופנפש. זהו סיפור על יחסים נואשים עם הגוף, עד כדי החלטה לכלותו. ולחשוב שעדיין מתהלכים בינינו עשרות אלפי גברים ונשים והאסון הזה בתוכם. זו הזוועה”.
זווית נוספת היא של הסופר והעיתונאי יואב שורק, שטען כי המבקרים של גור מתעלמים מהעובדה ש”עבור אנשים מאמינים, בקבוצות הבנויות סביב אידיאולוגיה מובנית, היציאה מן ‘הדרך’ היא סוף העולם. אתה יכול להיות מאוד ביקורתי על המערכת, יכול לסבול בתוכה ולשאת עוולות בתוכה, אבל לצאת זה פשוט לאבד את החמצן”. אהרן רוז, אינטלקטואל חילוני בוגר בעלז, השיב לשורק כי גור היא “חסידות נעדרת כל רעיונות ורליגיוזיות כלשהי, כך לפחות בעיני שאר החסידים שמכירים אותם מקרוב, וחסידיה (…) ידועים כפרגמטיים כוחניים וציניקניים עד לשד עצמותיהם”. לצד הדיונים הללו, מתקיים כבר תקופה ארוכה מסע לחשיפת סודות נוספים של גור, למשל בדפי הפייסבוק כמו “גור לך” ו”גן ורשא”, שמפעיליהם האנונימיים נראים כמי שבאו מהחסידות.
התקנות והנורמות הקהילתיות של גור הן עניין ידוע, ובעבר עוררו ביקורת מצד מנהיגים חרדים אחרים. “התקנות” הן שם כולל לכל ההסדרים הפנימיים בקהילה, ומוסדות החסידות עצמם דאגו להעלות על הכתב רק את אלה שעוסקות בעניינים כלכליים ונורמות של צניעות. כך למשל, לפני מספר שנים יצא קובץ של תקנות הדואג ליישר קו בין רבבות החברים בקהילה במה שקשור לעריכת שמחות באופן שלא ינקר עיניים. הקובץ יורד לכל פרט – את מי אמורים להזמין ואת מי לא, מה נותנים מתנה לחתן, כמה להוציא על כל סעיף. התקנון יורד עד לרמת זר הכלולות, סוג העוגות שיוגשו בקידוש בבית הכנסת, והמלצה לחיסכון ככל האפשר בסעיף הפאה הנוכרית.
חברי הקבוצה של גרינהויז העלו רק את התקנות הנוגעות לרווקים, אבל אחד מהם סיפר כי בכוונתם להמשיך וללקט גם תקנות אחרות שנחשבות כמעין תורה שבעל פה. בינתיים, הם מסתפקים ברשימה הנוגעת לישיבות, ואמורה לשמור על תומתו וקדושתו של הבחור הרווק, בעולם שבו הדבר נראה בלתי אפשרי. ברשימה מופיעים גם האיסורים להישאר ערים אחרי השעה עשר, לשים דאודורנט או בושם, להסתרק או להסתכל במראה; אסור להרכיב בחורים על הכתפיים, לרכוב על אופניים, אסור לומר שירותים, אסור לקרוא עיתון, לעשן, ללכת לים.
האם הדיונים הללו מחלחלים מהפייסבוק פנימה לחסידות גור? בגדול, לא. חסיד גור מהזרם המרכזי שלה, הגיב במשיכת כתף על התאבדותה של וינשטיין, ואמר כי הוא לא מבין מדוע התקשורת עוסקת בכך. כבתו של מנחם אירנשטיין, האחראי על המקהלה ועל הלחנים של החסידות, הוא זוכר איך אסתי וינשטיין עוררה בגור זעזוע “גדול יותר” לפני שבע שנים כשנטשה, ולא זו בלבד אלא שנטשה גם עם בתה ונכדה, שלושה דורות שפגעו לדבריו במשפחה.
חסיד אחר סיפר, כי קרא את הספר “עושה כרצונו”, על אף שיש בו גם תיאורים מיניים, משום שהוא חשוף לרשתות החברתיות ולמייל. על אף שהוא יכול לגלות הבנה לחסידי גור שטיפלו בפרשה, ברור לו ש”הממסד הרג אותה”, כלומר את וינשטיין. “אבל תזכור ש–90% מהחסידים לא קולטים את גודל הסערה שיש בחוץ. אין להם מייל ואין להם סלולרי שלא לדבר על רשתות. רוב הציבור שמרן וטוב לו, והוא אפילו לא כועס על אסתי וינשטיין. הוא די אדיש. אבל זה לא אומר שכולם שמחים עם ה’תקונעס’ (תקנות). יש בגור שכבה שלמה שלדעתי לא מתייחס לתקנות שנה אחרי החתונה. אדם שמתחתן, אחרי שנה אין מי שיעמוד עליו ויגידו לו לך למדריך”, אמר.
ישראל גולדמן, בן למשפחה גוראית, עזב אותה בשנים האחרונות בטריקת דלת, לדבריו אחרי שנקלע אתה לסכסוך כלכלי. הוא סיפר כי אחת הסיבות שהשיח הביקורתי כלפי גור לא יכול לחדור פנימה הוא העובדה שמי שמובילים אותו הם ארגוני היוצאים לשאלה. “הארגונים האלה משתמשים בשיח של קורבנות, של מי שנרמסו תחת הממסד של גור. אולי יש צדק בשיח הזה, אבל בגור יש אטימות כלפיו. האופי הגוראי הוא פרגמטי, וסופרים בו רק ווינרים. הגערערס (חסידי גור) הם חיילים, הם מעריצים ווינרים כמו יעקב ליצמן. הם לא צועקים אכלו לי שתו לי. היוצאים בשאלה משתמשים בשיח שלא מתכתב עם גור”.
גולדמן הוא אחד מהחבורה שחיברה והפיצה כעת את מסמך התקנות לבני הישיבות, כתוצאה ישירה מהתאבדותה של וינשטיין. לדבריו, רבים מחסידי גור “מבינים שיש בעיה עם התקנות”, ומעוניינים בכתיבה ביקורתית עליהם, “אבל כתיבה כזאת חייבת להיות עם הבנה. כל גערער רוצה שתהיה הבנה ל’בית ישראל’, שייקחו בחשבון את השואה, ואת שברון הלב של האדמו”ר, את האהבת ישראל הגדולה שלו – ורק אז, אם זה יהיה מישהו מבפנים שגם יבין את המניעים של הבית ישראל, גם יקשיבו לו. הבעיה היא שהגערערס, אפילו אלה ששונאים את גור, שונאים יותר את השונאים של גור”.
לדבריו, בניגוד לדפי הפייסבוק המוקדשים כעת לחשוף את העוולות בחסידויות, דווקא לרשימת התקנות שחוברה כעת והופצה בפייסבוק, יש סיכוי לחלחל לשוליים של חסידות גור. “בניגוד לכל הדברים האחרים בפייסבוק, זה דבר שיכול להיכנס לגור. הרי כולנו למדנו בישיבות של גור, ואנחנו לא כותבים נגדה. אנחנו לא כותבים אם זה טוב או לא טוב, רק מציפים את התקנות הביזאריות”.