“מה שראיתי הוא אחוז אחד מדני שהכרתי. הוא שבר כלי, במצב נוראי. מדבר כמעט בלי קול, אין בו שום חדוות חיים. דרשתי ממנו חיוך, והוא עשה מאמץ לחצי שנייה. עורך הדין שלו השיג לו אישור ל־60 יום של טיפולים כימיים בביתו, אבל ועדת השחרורים קבעה שאם גופו יקרוס הוא יוחזר מיד לבית החולים של הכלא. להחזיר אותו לשם זה פסק דין מוות. אם רוצים להחליט על עונש מוות בישראל, שיחליטו. אבל ארבע־חמש שנות מאסר לא אמורים להיות עונש מוות”.
ברוך איבצ’ר נסער. יממה לפני הראיון ל”מוסף כלכליסט” הוא ביקר אצל ידידו הקרוב השופט לשעבר דן כהן, שהורשע בשוחד, חלה בסרטן ושוחרר זמנית ממעצרו לצורך טיפולים, ומצבו אינו נותן לו מנוח. איבצ’ר היגר מישראל לפרו ב־1970 ועשה בה את הונו, ואף שהתפרסם כשסיכן את מעמדו ואת חייו בחשיפת שחיתות משטרו של הנשיא פוג’ימורי, הוא מצהיר כי אינו רואה כל בעיה בהתייצבותו האיתנה לצד חברו מימי לימודי המשפטים. כהן הורשע בלקיחת שוחד כדירקטור בחברת החשמל, נמלט לפרו ב־2005 והוסגר לישראל ב־2013.
“אני לא בקונפליקט. ביקרתי אותו בבית הסוהר הרבה פעמים, וחידשתי את רישיון עורך הדין שלי רק כדי לבקר אותו. הוא עבר עבירה ומקבל את עונשו, ואני לא מלין על כך שהוא מקבל עונש. אבל בית חולים של בית סוהר חייב להיות בית חולים, וזה לא המצב”.
כמי שזכה להוקרה על מאבקו בשחיתות, לא מפריע לך שהוא לקח שוחד?
“הוא נחקר, הודה, דנו אותו, והוא נשלח לבית הכלא, עונש כבד ביותר לאדם במעמדו. אבל הוא הודה על קבלת מיליון יורו, ומנכ”ל סימנס הודה ששילם שוחד של 20 מיליון. אז מה קורה עם כל השאר? למה רק הוא? אף אחד לא מתאמץ למצוא את 19 המיליונים הנוספים. דן רצה לנהל משפט ולמסור עדות על כל מה שהוא יודע, אבל אחרי שני דיונים, שבהם הוא הגיע בארבע בבוקר אזוק באוטובוס של אסירים והורד למרתף אחרי עדותו להמתין שעות ארוכות עד שכל העצורים יסיימו את עדותם – הוא הבין שאם יתנהל משפט עם מאה דיונים הוא פשוט לא יעמוד בזה. אני שומע שהיום החקירות בנושא נפתחו מחדש אף שאין שם התקדמות, ועליו עולים יותר מדי. למה? כי הוא היה שופט”.
יש לך סנטימנט חזק אליו.
“הסבל שלו קשה לי. ועדת השחרורים נוהגת בו בצורה אכזרית, שתלך לראות את בית החולים בכלא”.
עצם הסגרתו של כהן לישראל מעוררת את איבצ’ר להשוואה בין המקרה שלו לזה של ישראלי אחר שהכיר לפני 20 שנה בפרו – טייס חיל האוויר לשעבר משה רוטשילד, שהפך לסוחר נשק ומתגורר כיום בסביון וישראל מסרבת, לטענתו, להסגירו לפרו. איבצ’ר העסיק את רוטשילד לתקופה קצרה במפעל למזרנים שבבעלותו בלימה, וזמן מה אחר כך הוא החל במיזמים של סחר בנשק.
“פרו לא רצתה להסגיר את דני (כהן) משום שישראל לא רוצה להסגיר את משה רוטשילד. רוטשילד גרם לפרו נזק, מכר לצבא פרו נשק פגום ומיגים במיליארדים, גרוטאות בלי חלפים. הוא יצר קשר עם הדיקטטורים, אני לא יודע איך, אבל אני משוכנע שהוא הביא להם ‘הוכחות’ נגדי. נמסרו לממשל ופורסמו בפרו מסמכים מזויפים שקשרו ביני לבין מכירת מטוסי כפיר לאקוודור, מטוסים שהרגו בזמן המלחמה עם פרו חיילים פרואנים. לפי החוקה זו בגידה שדינה מוות, ואותי רצו להעמיד לדין על זה, על בגידה במולדת, והכל בגלל מסמכים מזויפים חסרי בסיס”.
השלטונות בפרו ייחסו לך סחר בנשק. זה נכון?
“בחיים לא עסקתי בנשק! בחיים לא! ניסו להלביש עליי דברים שלא היו ולא נבראו”.
ניסית לסייע לכהן בפרו כדי שלא יוסגר לישראל?
“אין לי שום קשר לזה”.
אז למה הוא הגיע דווקא לפרו?
“באוניברסיטה היו בינינו קשרים חבריים, אבל הוא לא הגיע לפרו בגללי. היו לו חברים או קליינטים שם. לי נודע שהוא בפרו רק כמה חודשים אחרי שהגיע”.
משה רוטשילד מסר בתגובה: “מעולם לא ניסיתי להרע לאדון איבצ’ר, לא הייתי קשור לשלטונות בפרו. ציוד שמכרתי נבדק והיה טוב, ולדעתי עובד עד היום. לא היתה לי שום סיבה להשמיץ את מר איבצ’ר בפני אף גורם. מדובר בתקופה של לפני 20 שנה”.
טלנובלה פרואנית
הראיון עם איבצ’ר (75) מתקיים במלון ריץ קרלטון הרצליה, שבו הוא מתארח בביקורו הנוכחי בארץ עם ארבע בנותיו, דפנה (44), מיקי (41) והתאומות הדס וטל (36), ומשפחותיהן. בני המשפחה הגיעו כולם לארץ כדי להשתתף בטקס חנוכת בית ספר ברוך איבצ’ר לפסיכולוגיה במרכז הבינתחומי הרצליה (האם נעמי נשארה בלימה מטעמי בריאות). בחנוכת בית הספר נכחו בין היתר נשיא המרכז אוריאל רייכמן, נשיאי בית המשפט העליון לשעבר מאיר שמגר ואהרן ברק, פרופ’ דן אריאלי וראש עיריית חיפה יונה יהב. יהב למד עם איבצ’ר בפקולטה למשפטים באוניברסיטה העברית, לצד רייכמן והשופט דן כהן.
בסיום לימודי המשפטים הקים איבצ’ר משרד עורכי דין קטן בחדרה, עיר הולדתו, וב־1970 נקרא על ידי אחיו מנחם, שהיו לו כבר עסקים בדרום אמריקה, לסייע לו להקים מפעל מזרנים בפרו. איבצ’ר נסע עם אשתו ללימה, מתוך כוונה להישאר בה שנה־שנתיים בלבד. סיפור חייו מאותו רגע יכול לפרנס בקלות תסריט לטלנובלה, הכוללת ברוני סמים, כסף גדול, שלטון דיקטטורי וסכנת חיים.
בשלב הראשון הקימו שני האחים את פראיסו, שהפכה לחברת המזרנים וכלי המיטה הגדולה בפרו. בניגוד לתכנון המקורי התחיל איבצ’ר להשתקע במדינה. ב־1984 הוא קיבל אזרחות פרואנית והחל להשקיע בתחומים נוספים, אם כי העסק המרכזי שלו נותר תמיד מפעל פראיסו – כיום קומפלקס אדיר בן 125 דונם המשתרע על ארבעה רחובות ומעסיק 1,400 עובדים. ב־1984 רכש איבצ’ר אחזקות בערוץ הטלוויזיה “קנאל 2″ בפרו, ובמקביל רכש חברת הגרלות והפך אותה לחברה משגשגת. בתחילת שנות התשעים הגדיל איבצ’ר את אחזקותיו ב”קנאל 2” ל־54%, ומשם החלה התנגשותו עם הממשלה, עד שב־1997, לאחר שהערוץ פרסם שורת תחקירים על אודות קשריהם של ראשי הממשל עם ברוני הסמים במדינה, נאלץ לברוח מפרו.
“הייתי חייב לברוח כי הודיעו לי שאני עומד להיעצר בכל רגע, עומדים לקחת לי את הטלוויזיה ויכולים גם לרצוח אותי. ניסו לתפור לי המון תיקים, זייפו על אודותיי מסמכים”, הוא מספר. “פרסמנו הרבה על הקשר שבין הממשל לעסקי הסמים במדינה. דיווחנו שבמטוסו של הנשיא אלברטו פוג’ימורי ובאוניית חיל הים נמצאו מאות ק”ג של קוקאין טהור. הסיפור הגדול ביותר היה ב־1 בספטמבר 1996, כששידרנו את השיחות שקיים ראש השירות החשאי ולדימירו מונטסינוס עם ברוני הסמים. זה גרם לפיצוץ מוחלט בין השלטון לתחנת הטלוויזיה ולרדיפה גלויה נגדי”, הוא מספר על התקופה שנסע ברכב משוריין מלווה בשמירה.
“בינואר 1997 ראש הממשלה ונשיא הקונגרס באו והציעו לי 19 מיליון דולר תמורת הזכות לשלוט בתוכנית החדשות. זה היה יום שישי, והם הבטיחו שביום שני הכסף כבר יהיה בחשבון שלי. הרמתי את ידי הימנית עם חמש אצבעות זקופות, ואז ארבע אצבעות נחלשו ורק אצבע אחת, האמצעית, נשארה זקורה. הלכתי לדלת ואמרתי לראש הממשלה ולנשיא הקונגרס: ‘עופו מפה. המצפון שלי לא למכירה’. כמה שנים אחר כך סיפרתי את זה בבית הדין הבין־אמריקאי לזכויות אדם, ובזכות עורך הדין שלי אליוט אברמס הצלחתי לשכנע אותם ולהשיג במשך שנות גלותי שלל החלטות נגד הממשל הפרואני – בבית הדין, בבית הנבחרים האמריקאי, באיחוד האירופי, בקונגרס הספרדי ועוד. לא מצאתי דלת אחת סגורה. אבל למעט עיתונאי שהיה איתי, נלחמתי לבד. עבדתי 24 שעות ביממה בתקופה הזאת, שבה חילקתי את זמני בין מיאמי לישראל”.
איבצ’ר הפך לסמל בפרו. פסל בדמותו ניצב בשדרה הקרויה על שמו מול בניין תחנת הטלוויזיה בלימה, שאותה מכר לפני שנה וחצי, וכבר שלוש שנים עובדת עיתונאית פרואנית בכירה, מילגרוס לייבה, על כתיבת ספר על חייו.
הפכת סמל להגנה על הדמוקרטיה וחופש הביטוי בעקבות שידור התחקירים על השחיתות השלטונית.
“זה החיידק של הדור שלי. זה חלק ממני. אני תמיד אומר שכשנולדתי השחיתות היתה בחופשה שנתית. כשהיו לי בעיות עם השלטונות בפרו הם ניסו לתפוס אותי על עבירות מס ולא הצליחו. אני משלם כל סנט ישירות לבנק יומיים לפני הזמן. אבל אני חייב לציין שבתחום השחיתות אנחנו בישראל לא שונים; אנחנו לומדים דברים שנעשים במקומות אחרים בעולם ואז עושים אותם הרבה יותר טוב. כל המיליארדים שניתנים לצורך כניסה לקואליציה זה גועל נפש, זה לא רצון הבוחר. הבוחר רוצה לבחור מי יהיה המנהיג שלו, הוא לא רוצה שירוקנו את כיסיו. שואלים מתוקף מה אני אומר את זה כשאני לא חי פה, אבל אני תורם ומרגיש חלק מהמדינה”.
לא יודע לעשות עסקים בארץ
בתקופה שבה גלה איבצ’ר מפרו ונדד בין הרצליה למיאמי הוא ניסה ללא הצלחה את מזלו בעולם העסקים הישראלי. “הפסדתי המון. הפסדתי את כל מה שהשקעתי. בארץ מכניסים כסף גדול ויוצאים עם כסף קטן. השקעתי יותר מ־10 מיליון דולר בהרבה דברים: ברשת בתי הקפה ‘קופי בין’, בחברות הייטק, קניתי משהו מסלקום ב־1.6 מיליון דולר כשיעקב פרי היה מנכ”ל, גם זה הלך לאיבוד. בהייטק הייתי מושקע בכמה חברות, ובסופו של דבר עד היום אני לא יודע מה עלה בגורלן. מקופי בין נשאר טעם רע כי ההסתדרות עשתה מעשה מכוער כלפי הרשת, ניסתה להפוך אותנו לשפן ניסיונות בעקבות עובד שטען שלקחנו לו את הטיפים. באו עם אוטובוסים להפגין ליד כל סניף שלנו, ואנשים הפסיקו לבוא. החלטנו לסגור את הרשת, מהלך שהרס עבודה לסטודנטים, וחבל. היו לנו 16 סניפים, רצינו להגיע ל־26 סניפים, הפסדנו מיליוני דולרים”.
טעית, היה לך כאן מזל רע, או שמצאת בישראל סביבה עוינת לעסקים?
“נכנסתי לעסקים שלא הבנתי בהם הרבה, ובמקום ענבים קיבלתי באושים. הבעיה היא שנכנסתי בתור שותף, קניתי חלק, ולא הייתי איש המקצוע שמבין בתחומים האלה. זה מצא חן בעיניי בתקופה שבה נרדפתי על ידי השלטונות הפרואניים ורציתי לעשות פה משהו, להכות שורש. אבל צריך לדעת איך עושים ביזנס בישראל, ואני כנראה לא יודע”.
היית שותף בחברת יחסי הציבור של רני רהב לפני קרוב ל־20 שנה וויתרת על חלקך בחברה. למה?
“הקמתי איתו את המשרד, השקעתי בו תמורת 50%, וב־1995 העברתי לו את חלקי תמורת שקל אחד. היום אני חושב שהשקל הזה שווה 200 שקל. זה היה ‘וואן מן שואו’, ולי אישית לא היה מה לעשות שם. יכולתי להתעקש שהשקעתי אז חצי הוא שלי, אבל לא הייתי צריך את זה. אני אוהב מצליחנים. כשרני רצה להתחיל את העסק הוא מאוד בטח בעצמו ואני לא. אמרתי לו ‘זה מהר מדי, אתה עוד צעיר’, אבל הוא הוכיח את עצמו. אנחנו חברים מאז שהוא בן 18. אני לא מרגיש את הבדל הגילאים בינינו. רני נולד זקן”.
אני לא דון קישוט
חזרת לפרו ב־2001, אחרי ארבע שנות גלות. באיזה מצב מצאת את העסקים שהשארת שם?
“מצאתי את חברת ההגרלות בפשיטת רגל כמעט. אמרתי לשותפיי מיבמ שאני מוכן לקחת את המושכות שוב, בתנאי אחד: שייתנו לי שנה לעבוד בלי התערבות. הם הסכימו, והצלחתי להביא את החברה לאיזון. גם תחנת הטלוויזיה היתה על סף פשיטת רגל, עם רייטינג אפסי. מצב על הפנים. לקחתי כסף ממפעל המזרנים כדי שהיא תוכל לחיות. ב־2004 הצלחתי למכור את חברת ההגרלות – שהחזקתי בה דרך חברת הטלוויזיה – לחברה יוונית, ובזכות הכסף הזה הצלתי את הטלוויזיה. ממקום אחרון חזרנו להיות ראשונים”.
קנית את ערוץ הטלוויזיה שסיבך אותך אבל גם נתן לך כוח רב ב־1984. מדוע החלטת למכור?
“נמאס לי. קראו לי דון קישוט, אבל בחיים לא הייתי באמת כזה. דון קישוט נולד ומת בראשו של סרוונטס.
“להיכנס לטלוויזיה היה טעות חיי כי כל הכוונות הטובות מובילות לגיהינום. משם צמחו כל הצרות שלי. השלטון חושב שבעל הבית מנהל את עריכת התחקירים, אבל אני רק קיבלתי אנשים לעבודה ומרגע זה לא התערבתי ולא צנזרתי. פשוט הממשל היה משוכנע שאפשר לקנות אותנו כפי שעשו בתחנות אחרות. מכרתי את תחנת הטלוויזיה ב־2013 לחברת מימון מקומית שהבטיחה לי שימשיכו בדרך שלי”.
הנשיא וראש שירות הביטחון לשעבר של פרו יושבים בכלא הודות למידע שחשפת עליהם.
“הם יושבים בבית סוהר, לטענתם בגללי. יכול להיות שהם צודקים. כשעמדו פה מיליונים והפגינו מול הטלוויזיה זו היתה תחילת נפילת הדיקטטורה בפרו. אבל אני משתדל להיות צנוע. לכן לא אכפת לי שלייבה לא ממהרת עם הספר. אני לא משוכנע שאני רוצה לפרסם את הספר הזה בחיי. הייתי הרבה שנים בכותרות, ואני לא רוצה לחזור לשם. זה לא שאני מפחד, נמאס לי. אני רוצה להיות אלמוני ולחיות את החיים שלי. מגיע לי. אין דבר יותר יקר מהפרטיות. אולי יש בפרו דור צעיר יותר שלא מכיר אותי, אבל משכבת גיל מסוימת מכירים אותי וזה לא נוח”.
האויבים שלך בכלא, אתה עוד צריך לדאוג? אתה חושש שהם יחפשו אותך וינסו לנקום?
“הם יושבים בכלא מ־2001, אבל חלקם כבר יצאו. הם לא יסלחו לי אף פעם, ותמיד יש איזה מטורף שיכול לנקום. היום בפרו קל יותר לסגור חשבונות מאשר במאפיה הרוסית, אבל זה לא מדאיג אותי. אני יודע לשמור על עצמי. אני גם לא נמצא שם הרבה עכשיו. צריך גם לחיות. לא?”.
תמכור גם את המפעל ותחסל את נכסיך בפרו?
“התחלתי תהליך מודרניזציה של בית החרושת. בתוך שנה וחצי או פחות אסיים, ואז נראה אם אמכור אותו או אמשיך. המון משפחות הון נהרסו כשהלך ראש המשפחה והשאיר עסק לילדים/נכדים. הרי ידוע שכשיש שני אנשים, כל אחד רוצה משהו אחר ויש להם שלוש דעות. אני לא רוצה שזה יקרה אצלנו. יש לי משפחה מושלמת, ואני מעדיף שכל אחד יקבל את חלקו ויחליט מה הוא רוצה לעשות”.
איפה יהיה מרכז חייך אם תמכור את המפעל?
“אני מקוה שפה בישראל, אבל זה לא פשוט. יש לי בנות שעכשיו משתוללות על ישראל, אוהבות מאוד להיות פה, אבל זה לא אומר שירצו לגור פה. אני עושה הכל כדי שיאהבו את ישראל.
“מפרו לא נמאס לי. היא מדינה נהדרת, העם שלה נהדר, הוא רק עני וסובל. קשה למצוא מדינה שאין בה שחיתות. כמעט לא מצאתי אדם שנכנס לפוליטיקה ואחרי שנים המשיך להיות ישר”.
עם כל הדוגריות הישראלית שלך, אתה באמת מסוגל להמשיך לחיות בלימה?
“אני צבר ונשארתי כזה. בדרום אמריקה לא אוהבים את האופי הזה. הצברים לא משאירים כלום בבטן, ואף אחד לא אוהב שאומרים לו את האמת בפנים, אבל מבחינתי יש לזה יתרון. עם כל מה שאני עברתי לא היה לי שבץ מוחי, אין לי בעיות לב, אין לי כבד נפוח ולא אולקוס. במקום שלי יהיו כל המחלות האלה, אני מוציא הכל ממני ונותן מתנה לאחרים. כמו סנטה קלאוס”.
אז מה הלאה?
“אני לא רוצה יותר ביזנס. אני רוצה לחיות. כשאני עושה את החשבון של הגיל שלי אני נבהל. אני זוכר את אבי בגיל הזה, 75, עם שיניים תותבות ומקל. אני יודע שבעבר תוחלת החיים היתה שונה, אבל כשאני רואה את הגיל אני עדיין מתקשה להאמין. אני עושה ספורט, אוהב לדוג, עושה מסעות טיולים. אני משתדל להישאר צעיר עם כל השטויות שצעיר עושה”.
* * *
מפרקליטות תל אביב מיסוי וכלכלה נמסר בתגובה: “תיק (השוחד ששילמה סימנס לחברת החשמל) נמצא בחקירה ברשות ניירות ערך ומלווה על ידי הפרקליטות. איננו נוהגים להתייחס לחקירות מתנהלות”.
מדוברות בתי המשפט, המייצגת את ועדת השחרורים שליד שירות בתי הסוהר, נמסר: “איננו מגיבים לעמדות סובייקטיביות על החלטות שיפוטיות. ניתן לערער על החלטות שיפוטיות בהליכים מתאימים”.
מההסתדרות נמסר בתגובה: “הטענה להיטפלות ל’קופי בין’ חסרת בסיס והזויה. לראיה, בית הדין לעבודה תמך בעמדת ההסתדרות”.
